אוספים

במתח הקוסמי שבין חוויות חושיות ותפיסתיות הנצרבות בחושינו לבין הסיפר והפרשנויות שאנחנו רוקמים לעצמנו ולאחרים אודותיהם, נדמה שהסיפורים ניצחו והפרו את האיזון. עוד לפני המגפה הנוכחית הסתמכנו יותר מדי על חוש אחד, ישבנו יותר מדי מול מסכים דקים ושטוחים והמצאנו מגוון אדיר ואחיד של אופנים לתקשר, ליצור ולהתפתח. יש שיאשימו את מפיצי סיפורי הכזב ויחזרו להאמין רק במה שחושיהם יכולים לתפוס. אין אמת צרופה יותר בחוויה אינדיבידואלית מאשר בטוויטר של פייק ניוז. אבל הראשונה היא מקור למורכבות, השראה ושיח והשני הוא דרדרת של בדידות, פילוג ופשטנות.

הפרויקטים שנבחרו לאוסף מסמנים כמה מנקודות הקרע ואולי כמה הזדמנויות לאיחוי ויצירה של מרחבים חינוכיים, מסחריים, תעסוקתיים, נפשיים ורפואיים המסוגלים להשיב את האיזון ליחסי הגומלין בין חוויה לסיפור לדינמיקה מיטיבה בחיינו לחוד וביחד.

בילי רגב חוקרת את הדיכוי של המסך בסביבת העבודה ובוחנת אמצעים לקריאת התעוררות פיזית לפעולה באמצעות חיווי נוכח וחוויה של לימודמיומנויות מאתגרות ומעוררות.

נעה אילן חוקרת אופני מישוב גופני במציאות של ריחוק חברתי ומציעה מערכת המאפשרת להכניס מחדש חוויה של דינמיקה משחקית ומחוות פעולה ותגובה אל השיח הבין-אישי החסר של זמננו.

נעמה בן-צור שפרינץ חוקרת את האופנים שבהם תשומת לב לאיי האי-שלמות בגופנו יכולה לאפשר שיח פנימי וחיצוני אודות הצלקות שאנחנו נושאים עמנו. באמצעות חשיפה, הטבעה והחפצה של המרחביים השליליים הללו ייתכן ונאפשר החלמה.

נגה ברמן חוקרת את ההתמודדות של מרחבים מסחריים עם המעבר מחווית קנייה חושית ופיזית לרכישה מקוונת. היא מחפשת שפה חדשה שתאפשר לגשר מעל החסך החושי ובמקום לפשט ולמכן אותה, להפוך אותה לסיפור עשיר, רב-משמעי ומופשט יותר.

דניאל חזקיהו חוקר את האופן בו המערכת הרפואית מפחיתה מחשיבותהסיפור הרפואי של החולה ומחפש כלים ואופנים להעשירומחדש בכדי לאפשר לעוד ממדים אנושיים לקבל ביטוי בתוך החוויה הרפואית של החולה, בתובנות של הצוות, ובטיפול שהוא יקבל במסגרת בית החולים.

שירה שובל חוקרת את הערך שחינוך התנסותי יכול להביא למרחב הכיתה ובית הספר. היא בוחנת את הנוכחות החווייתית של עיבוד חומרי ואת השפעתו על הלומדים, על מרחבי למידה ועל מערכת החינוך.